המסע אל החופש
נכתב על ידי galmoonz ב 8 במרץ 2021 – 1:06 -מכירות~ים את האגדה (האינדונזית?) המספרת שכדי לאלף פיל,
קושרים אותו לעמוד כשהוא קטן וחלש?
הפיל הקטן לומד מהר מאוד שאין בכוחו לשלוף את העמוד ממקומו ולהשתחרר,
לכן הוא מוותר.
כשהפיל גדל, הזכרון של כשלון שליפת העמוד מהמקום נשמר בגופו,
והוא כבר לא מנסה, על אף שגדל, ואובייקטיבית- הוא בעצם יכול.
מוסר ההשכל ברור:
התניות שנצרבו בגופנו בילדותנו, עלולות להגביל את צעדינו גם כשבגרנו,
אם כי אובייקטיבית, אנו כבר חזקים יותר ויכולים בקלות לצאת לחופשי.
מכיוון שאני אדם אופטימי ללא תקנה
כתבתי את המשך הסיפור:
אגדת הפיל החופשי / גל מון ציפורי
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יום אחד מתעופפת באקראי פיה קטנה ויפיפיה
לסביבתו של הפיל הבוגר,
מתבוננת בהתנהלותו הקשורה, ולוחשת על אוזנו:
"הי אתה, אתה גדול, אתה כבר יכול!
אם תמשוך חזק מאוד- אתה תצליח לשלוף את העמוד ולצאת לחופשי."
הפיל מחליט לנסות, ומצליח!
הוא שולף את העמוד, משתחרר מכבליו ויוצא לדרכו.
סוף טוב הכל טוב?
הלוואי!
הלוואי!
אבל לצערי, ממש לא.
הנה מה שקורה בהמשך הסיפור:
הפיל מתהלך חופשי, ובהתחלה זה מרגיש נפלא.
הוא תוהה איך לא עשה זאת קודם.
הוא מקבל פרגון ומחיאות כפיים
(או התעלמות.
רוב העולם עסוק מכדי לשים לב לפיל שמסתובב חופשי.)
רוב העולם עסוק מכדי לשים לב לפיל שמסתובב חופשי.)
אבל בשלב מסויים מתחילות סביבו צווחות של פחד,
מצביעים על הפיל ברחוב,
כותבים לו תגובות איומות בפייסבוק,
לפעמים אפילו מזמינים לו משטרה.
הפיל מתעלם בהתחלה,
אבל אט אט הפחד מזדחל, ואחריו מגיעות הבושה והאשמה.
לפתע הוא מרגיש בודד, תוהה למה בכלל יצא למסע מלכתחילה.
הוא מחליט לחזור הביתה, קושר עצמו לעמוד מחדש.
סוף רע הכל רע?
חלילה!
עובר עוד זמן
הפיל שחזר לחיות בצמוד לעמוד מרגיש שזה כבר לא זה.
הוא מחליט לשחרר את חבריו הפילים
לברוח ביחד רחוק,
ולהקים בית לפילים משוחררים באיזה יער.
אבל חבריו הפילים (אפילו בני משפחתו הקרובים ביותר!)
לא מעוניינים.
הם אומרים:
"אני קשור? לעמוד? לא נראה לי.
וגם אם כן- אני יכול להשתחרר מתי שבא לי"
או
"מאיפה הרעיון המוזר הזה?
נשמע לי כמו קונספירציה. אני לא רוצה להתעסק בקונספירציות"
או
"החופש הוא בפנים"
או
"איך אסתדר בחוץ? כאן הארוחות סדירות אחי,
אין לי כוח לצאת, החיים גם ככה קשים"
ועוד ועוד
והפיל מתייאש
ונכנס לדיכאון
והולך לטיפול
ויושב הרבה מול נטפליקס ואוכל שטויות
והגוף מתחיל לכאוב לו
וכל יום הוא מתפלל לאלוהים ואומר:
קח אותי.
אני לא יכול יותר להיות כל כך לבד,
לא מספיק אמיץ בכדי להיות חופשי,
אבל גם כבר לא באמת מרגיש שייך לכלואים.
אני לא מסוגל לחזור אחורה
ולדמיין שהעמוד הוא כל עולמי ושאין שום דבר שם בחוץ,
אם אמשיך כך- אמות.
ואלוהים שומע ודומע
ואומר לפיל:
לבטא כאב זה נהדר
אבל כדי שאוכל לעזור לך
עליך להתפלל למה שאתה * באמת * רוצה *.
אז הפיל חושב
ויום אחד הוא מבקש מאלוהים:
תן לי כוח.
תן לי כוח להכיל את האשמה והבושה שבלהיות חיית פרא חופשיה.
תן לי יכולת *להכיל* את המבטים, התגובות המשפילות והמבזות
תן לי את הכוח *להכיל* את הפחד, החרדה, אי הוודאות, הבדידות.
והפיל יוצא שוב לדרך
לאט לאט.
לאט לאט.
ועם הזמן,
כמעט בדרך נס
הוא פוגש עוד פילים משוחררים שדיברו עם אלוהים
ועברו דרך אותם כאבים
והפיל כבר לא לבד.
והוא חי
סוף סוף חי
עד עצם היום הזה.
מוקדש באהבה לכל הפילות והפילים בעולם
בכל שלב במסעם אל החופש
תגיות: אלוהים, הנעה לפעולה, התפתחות, שלבים בדרך לשינוי, תהליך שינוי, תודעה קולקטיבית, תעוזה
פורסם ב אהבה וקבלה עצמית, רגשות, תהליכי מודעות ושינוי | 2 תגובות »
מאת bar ב מרץ 18, 2021 | השב
וואאאוווו
מרגש וכל כך נכון
מזדהה עם כל מילה!!!!
תודה על התמלול של רגשותי!!!
מאת חנה דאי ב מרץ 21, 2022 | השב
מטאפורה עם הפיל כל כך נכונה.אני לא מכירה את הסיפור שלך אבל כל אחד יכול לנחש. את מספרת את זה ברגישות ובחכמה.הבנתי את העיקר אהבתי והזדהיתי. את מדהימה בצורת הכתיבה שלך.