בריאה בתנועה

והרי היו לי סיבות טובות לחוסר שלמות:
הייתי חולה,
הייתי נרגשת מאורחות ספציפיות שהגיעו,
קיבלתי מייל מאיים (נושא לפוסט בפני עצמו),
חברת עבר אהובה שלי התאבדה!!!!

(איך אפשר להמשיך לכתוב אחרי שורה כזאת?)

ועמוק בפנים אני הרי יודעת ששלמוּת או לא,
להרצאה הזאת יש ערך עצום, והיא עובדת,
והרעיונות והתדר והריפוי עוברים לקהל-
גם כשאני ממציאה לעצמי קריטריונים
ו(כביכול) לא עומדת בהם.
ומעבר לכך: בואו. אני והפרפורמנס שלי בכלל לא העניין כאן.
(שמעת את זה אגו יקר??)

ואני מבינה את כל זה
ובכל זאת הנה עובר יום ועוד יום
ואני לא כותבת על ההרצאה!!
לא פוצה פה בעניין!
איך ידעו שיש?

ויומולדת..
ובחירות…
והנה שנה חדשה בפתח…
ושיחה בתוכי מתחילה: מאוחר מידי… זה לא הזמן… זה לא מתאים עכשיו…

גם את השיחה הזאת אני מכירה היטב.

וכבר רציתי לבטל/לדחות
אבל ברגע שהחלטתי לדחות נרכשו כרטיסים
והבנתי שהיקום קורץ לי קריצה מלאת משמעות.

ואם אני כנה עם עצמי עד הסוף,
אני זוכרת:

ההרצאות המושלמות של יולי
עשו לי חשק עז
לצאת לאור בעוד יותר גדול
ולהעז להגיע לעוד הרבה יותר א~נשים
ולהתראיין באיזושהיא מדיה תקשורתית
בום
פחד
מה יקרה לי? איזה תגובות אקבל? איך אעמוד בביקורת? באלימות טוקבקים? בחוסר הבנה??

ומה יהיה אם אקבל תמיכה גורפת?
מה אם זה יצליח, ותופעת ההתעללות הרגשית במשפחה
תהפוך לנושא מדובר, והחזון שלי לשינוי התודעה הקולקטיבית יתגשם?

ואם זה יקרה- מה אם אנשים יזהו את ההורים שלי ברחוב,
ויהיו ביקורתיים או אלימים כלפיהם??
בום.
אני לא נושמת .
בכי .
פחד מצמית .

עוד סיבוב על ספירלת ההשתקה:

אמא ואבא, או אני?

האם אני הולכת עם השליחות שלקחתי על עצמי עוד צעד קדימה?

שוב הדילמה המוכרת:
האם לגדול או לחדול?

לא שיש אופציה לחדול
לא באמת
הרי כבר כמעט שילמתי בחיי פעם אחת כששתקתי זמן רב מידי

אני בוחרת להמשיך.

למה?

כי פניי לשלום וכוונותיי טהורות, ואף אחד לא אשם במה שקרה.
אני סומכת על עצמי שכך גם המסר יעבור החוצה.

כי הדפוס ההרסני של לזהור ואז להתחבא- כבר לא באמת מנהל אותי.
כי לא אשתוק יותר, וגם אם התכווצתי לרגע, הכוח שרוצה להתרחב שוב חזק מהכל .

כי הגיע זמן שינוי ואיוורור ארונות הסוד הקולקטיביים.

כי הסיפור שלי הוא לא רק שלי, והנשים שאני מלווה בתהליכי ריפוי נותנות לי כוח להמשיך!! 

כי "האם המייטיבה" כבר חזקה בתוכי יותר מ"האם המתעללת",
and she is in the house!!!

וכי הרוח נושבת בגבי 

ת ו ד ה