באת לבכות או לקבל טיפול?

נכתב על ידי galmoonz ב 19 בינואר 2017 – 10:53 -

באת לכאן כדי לבכות או כדי לטפל?"
אמר לי קולגה שלי לפני כך וכך שנים,
כשהגעתי אליו לטיפול אחרי שחוויתי טראומה איומה שהרעידה את כל קיומי.

ישבתי על כורסת הטיפולים מולו, מיררתי בבכי, בעודי מספרת לו מה שקרה.
מרוב הלם, הפסקתי לבכות רגע אחרי שאמר מה שאמר.
הטיפול המשיך (כביכול)
אבל בדרך הביתה התעוררה בי תחושה מחרידה.
הרגשתי שהכאב הנורא שהגעתי איתו לטיפול רק העמיק, כי לא היה לו מקום,
הרגשתי שאין מי שיכיל אותי בקושי העצום שאני חווה. הרגשתי באותו רגע לגמרי לבד.
אני מניחה שאותו מטפל התכוון לטוב,
כנראה רצה 'לייצר תוצאות',
ולקצר לי את תהליך ההחלמה.
בפועל,
את הבכי שהופסק בכוח, היה לי קשה לשחזר אח"כ,
התקשיתי להתחבר שוב לכאב הראשוני,
וכך תהליך ההחלמה שלי רק התארך.
למעשה חלפו שנתיים (!!)
עד שהצלחתי להתחבר שוב לאותו כאב, ולפרוק אותו בבכי
שאחריו הגיע צחוק, ריפוי, איחוד בין ההבנה הרוחנית לחוויה הרגשית, והקלה.

כאנשים מודעים, אנשי רוח וכו,
כשאנחנו כואבים כאב פשוט (ילדותי, נמוך, לא מודע, יו ניים איט)
אנו עלולים המון פעמים לברוח מלהרגיש אותו, 
אנו עלולים לדלג על הפורקן הרגשי, ולברוח מראש (ובאמצעות הראש ;-)  )
אל ההסבר הרוחני, המודע, אל הפתרון התודעתי, אל המחשבה החיובית,
אל הפרספקטיבה הגבוהה.
מסתבר שגם לכלים רוחניים אפשר לעשות "אביוז" ואינטרפרטציה שגויה.
אני קוראת לתופעה הזאת בפשטות: הדחקה.
לפעמים – (לעיתים קרובות האמת) – כל מה שאדם שכואב לו צריך מאיתנו
זו נוכחות אוהבת, מכילה, מקבלת, שותקת,
לא מנסה לפתור או לשנות דבר, קשובה.
אבל כשאנחנו מרגישים חוסר אונים/איום מול כאב "טהור" ולא מתומלל של עצמינו,
כשאנחנו פוחדים מהתחושות האלה,
אנו מיתרגלים לברוח מלהרגיש, וכך-
להדחיק את הכאב באמצעים לוגיים/רוחניים.

כשאנחנו נמנעים מלאפשר לגוף הפיסי לפרוק באופן הכי טבעי את הכאבים האישיים שלנו עצמנו,
אנחנו עלולים לעשות את זה (באופן לא מודע) גם לקרובים לנו,
ואפילו למי שמגיעים אלינו כדי לקבל טיפול.
בדיוק כמו שעשה אותו קולגה שלי.

גם אני עשיתי אני את זה לעצמי, לא פעם ולא פעמיים.
למעשה עד היום, עם כל כמה שאני מתורגלת בכך,
אני עדיין תופסת את עצמי פה ושם מתחמקת מלהרגיש.
לפעמים עוברים יומיים או שלושה שבהם אני מרגישה חסרת שקט, עצבנית, לחוצה -
או שבוע שבועיים של התלבטויות אינסופיות לגבי משהו פשוט לכאורה- עד שאני קולטת שזה שוב קרה.
ואז, כשאני קולטת – אני לוקחת את עצמי למקום שקט, מאפשרת לבכי לעלות ממעמקים,
להפוך לצחוק משוחרר, ולהירגע.
תמיד מדהים אותי איך מיד אח"כ מגיעות שוב שמחה, אהבה, שלווה, בהירות, ומיד אח"כ -
גם כוחות מחודשים של עשייה.

אחת המיומנויות שאני מלמדת בטיפולים
היא איך לפרוק כאב בצורה גבוהה ומייטיבה שיוצרת ריפוי אמיתי והקלה גדולה.
זו למעשה מיומנות שכל אדם נולד איתה, ואני רק עוזרת לשחזר.
בתהליך קצר וממוקד, תלמדי איך לשחרר כאב דרך בכי
וגם להישאר מחוברת לעצמך ולעוצמתך תוך כדי.

זוהי מתנה לחיים,
וכשתגלי אותה בתוכך, תוכלי להעניק אותה לאחרים.

מוזמנת באהבה

(כתבתי בלשון אישה אבל גם גברים מאוד מוזמנים)


פורסם ב בריאות, כללי, רגשות | אין תגובות »

תגובות



רשום הערה